קהילות ישראל בכל רחבי העולם ממזרח וממערב גדלו על מסורת של אחווה יהודית, גמילות חסדים ועזרה הדדית. אהבת ישראל מצאה את דרכה גם בתנאים הקשים שנוצרו בתקופת השואה.
בין גילוי העזרה לפליטים יהודים בולטת עזרתם של יהודי קהילות המזרח בשנגחאי, אליה פנו הנסים על נפשם מאירופה הנאצית, וחיפשו בה חוף מבטחים בהיותה אחת מהערים הבודדות שהסכימו לקלוט פליטים בשטחן.
בשנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 הגיעו לשנחאי שתי קבוצות של פליטים יהודים מאירופה. הקבוצה הראשונה מגרמניה ואוסטריה הגיעה ערב מלחמת העולם השנייה והקבוצה השנייה, אשר מנתה כ-2500 פליטים נמלטים מליטא - בני ישיבות וחברי תנועת הנוער.
את הפליטים שהגיעו לשנגחאי קיבלו שתי הקהילות היהודיות: הקהילה הבגדדית הוותיקה, קהילה מבוססת שמנתה כ-800 נפש - יהודים אלה הגיעו לשנגחאי באמצע המאה ה-19 לצורכי מסחר וזכו למעמד בולט בעיר בשל עושרם הרב ותרומתם המשמעותית לפיתוח העיר וכן קהילת יוצאי רוסיה, שמנתה כ-3500 יהודים, אשר הגיעו בסוף המאה ה-19, בבורחם מפוגרומים ומתהפוכות השלטון.
בין הפליטים מאירופה לבין הקהילה הבגדדית נוצר קשר מיוחד במינו. היהודים הבגדדיים בשנחאי נחלצו לעזרת אחיהם הבלתי מוכרים מגרמניה ואחר כך סייעו לאחיהם הליטאיים. הם הקימו ועדה מיוחדת לסיוע לפליטים יהודים אירופים בשנגחאי, הגישו להם עזרה בכל התחומים הדרושים, דיור, תעסוקה, תזונה ובריאות. בין הפעילים הבגדדיים בלטו משפחות ששון, כדורי ועזרא אשר פעלו במימון עצמי שלהם ובתמיכת ארגון הג'וינט. הם גם גייסו כספים מיהודים נוספים במזרח הרחוק, באירופה ובארה"ב וכך הצליחו לסייע לכ-25,000 הפליטים שמצאו מקלט בשנגחאי.
היהודים הבגדדים סייעו לכלל הפליטים ולרשות בני הישיבות העמידו את בית הכנסת "בית אהרון", שנבנה ע"י סאלח חרדון לזכר אביו, דאגה גם לכל צרכי התלמידים, לריהוט הולם ולקיום היומיומי. בזכותם זכתה ישיבת "מיר" בבית מדרש מפואר גם בגלותה בתקופה כה קשה ומורכבת.
"משהגענו לבית אהרון וראינו במו עיננו את יופיו, פרצה ההילולה...בית הכנסת היה גדול דיו לאכלס את כל תלמידי הישיבות ...מארחינו הספרדים דאגו לכל צרכינו ולא חסכו מאתנו דבר. מיום שפרצה המלחמה סבלנו ממחסור ואילו כאן הוגש לנו אוכל בשפע...הבית הפך למרכז תורני תוסס בליבו של המטרופולין הגדול ..."
[עזרא יחזקאל-שקד: היהודים האופיום והקימונו, עמוד 183]