ברוך מאירי
סיפור יוצא דופן על סמי מוריה ז"ל שהלך השבוע לעולמו
לעולם לא נשמע ולא נדע את כל מעלליו ומעשיו של שמואל (סמי) מוריה שהלך השבוע לעולמו והוא בן 95. כאיש ביטחון ותיק, אשר פקד במהלך עבודתו ארצות ערביות שכנות, עוד בטרם עידן השלום עם מצרים וירדן, יכל סמי למלא כרכים רבים מלאים בסיפורי מתח.
עוד בחודש אוגוסט 1947 היה פעיל בארגונו של מבצע ההעפלה האווירי הראשון מעיראק לארץ ישראל, שניתן לו השם "מבצע מייקלברג". זאת בעקבות פנייתו של שלמה הלל אליו. במבצע הרואי זה נחת בשדות המושבה יבנאל בעמק, מטוס תובלה עמוס עולים מעיראק, לאחר שהצליח לחמוק, תוך סיכון רב, הן מהעיראקים והן מהבריטים. בין העולים הייתה גם, כזכור, השרה לשעבר שושנה ארבלי-אלמוזילינו ז"ל.
כאילו לא די בכך, עוד באותה שנה הוביל סמי, יליד העיר בצרה, לארץ ישראל שיירה של 77 עולים במשאיות דרך המדבר מבגדד ועד בית הערבה. היה זה המשלוח הגדול ביותר בהיסטוריה של עליה ב' (ההעפלה הבלתי-לגאלית) הן בדרך המדבר והן בדרך האוויר.
אין בכוונתי להעלות כאן את כל ההיסטוריה האישית והמפוארת של סמי מוריה. אבל קשה לי, שלא להיזכר בסיפור ריגול קלאסי, שגיבורו הוא מיודענו, עו"ד שמואל (סמי) מוריה. את הסיפור שמעתי לפני שנים מעטות, במרכז למורשת המודיעין (מל"מ) בתל-אביב. לשם הגעתי, הודות לחברי משה ברק, נכה צה"ל, שצירף אותי לחבריו הנכים בכוחות הביטחון, חברים בבית הלוחם התל-אביבי. שם, באולם הגדול, עמד איש ביטחון לשעבר וסיפר לנוכחים סיפור יוצא דופן הקשור לסמי שלנו:
"בואו ואספר לכם סיפור מעניין אודות מבצע ... חוקן." כולנו חייכנו לשמע שם המבצע יוצא הדופן. אבל החיוך נעלם ברגע בו החל סיפור המתח מפי א. לא פלא שמיד נפלטה מפי, כמובן בשקט: ואוו, זהו סיפור מרתק לסרט. אך לפני כן החלטתי להתקשר לסמי למה שמכונה "השלמת פרטים קטנים לסיפור." סמי שיתף פעולה אבל הקפיד כמובן לשמור בבטן את אשר "אסור לספר גם כיום"...
ישבנו ושמענו. הסיפור החל בשנת 1923. בגרמניה נולד, מחוץ לנישואים, תינוק ג'ינג'י בעל עיניים כחולות, העונה לתיאור המבוקש על-ידי היטלר (ימ"ש). הוא נמסר לאימוץ למשפחה נוצרית בשם מילר. כאשר התבגר התגייס אולריך בן-יוליוס שנפט לאס. אס. הגרמני. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח, במבצע ברברוסה, לחזית המזרחית, נפצע וכאשר החלים הוחזר לחזית באיטליה. באחד הקרבות נפל בשבי של הצבא האמריקאי. עיון בתיקו האישי הראה שמדובר באיש האס. אס. הגרמני. האמריקאים המשיכו להחזיקו בשבי. ורק בשנת 1947 החליטו לשחרר את השבוי הגרמני, אולריך.
אולריך מיהר להגיע למינכן, בגרמניה, כדי לחפש את אמו המאמצת. הוא נדהם לגלות עיר הרוסה, ואנשים מתהלכים בה יחפים ורעבים. הוא נכנס לאחד הבתים, שעדיין עמדו על תלם, ופגש קבוצת צעירים המנסה לשקם את עצמה. מדי יום ראה כיצד צעירים אלו מקבלים חבילות מהג'וינט, והוא נותר ... רעב. מהר מאוד הבין, שאם ברצונו לקבל חבילות דומות חייב להתחזות כיהודי. כעבור מספר חודשים הציע לו חברו לחדר, יהודי פליט, להצטרף לקבוצת צעירים יהודים, העומדת לצאת לארץ ישראל, במסגרת עלייה ב'. באותם ימים קל היה להתחזות ליהודי, ולטעון שבגלל המלחמה אבדו המסמכים הדרושים. אולריך הנאצי הדביק לעצמו את השם גבריאל זיסמן והפליג בשנת 1947 באנייה "נגבה" לכיוון ארץ ישראל. הבריטים עצרו את האנייה ונוסעיה הועברו למחנה המעצר בקפריסין.
בקפריסין עמדו חבריו למסע על הידע הרב שלו בהפעלת כלי נשק וחומרי חבלה. לכן, אך טבעי היה לאנשי "ההגנה" לפנות אליו, עם שחרורו ממחנה המעצר בקפריסין, ולהציע לו להתגייס לצה"ל. בשנת 1949 מוצא גבריאל זיסמן, הצעיר הנאצי, עצמו באולפן ללימוד השפה העברית בקיבוץ קריית ענבים. בתום הקורס הקצר, התגייס לצה"ל, לחיל התותחנים. בשירותו הצבאי גילה ידע רב. נשלח לקורס מ"כים ולאחר מכן לקורס קצינים והגיע לדרגת סגן.
בסוף שנת 1952 מגיע למפקדיו מידע על התנהגות מוזרה של הקצין הצעיר זיסמן: במהלך מסיבה, בה שתה לשכרה, שלף לעיני החוגגים מארנק שהחזיק במכנסיו, תמונתו במדים של ... קצין אס. אס. בצבא הגרמני. כאשר נשאל על-ידי מפקדיו על כך, השיב בתשובה מנצחת: "נו, באמת, אתם לא רואים שזו תחפושת פורים"...
בעוד מפקדיו הישירים "קונים" את הרעיון, סירבו מפקדים בכירים בחיל התותחנים להאריך את שירותו בקבע. אך איש מהם לא טרח להעביר את פרטי המקרה החמור לזרועות הביטחון. גבריאל זימן מוצא עצמו בלא מקום עבודה ובלא משפחה. בחיפושיו אחר מקום עבודה הוא מגיע לאשקלון. זוג עולים, מגרמניה, נענו לבקשתו – במטרה לשפר את מצבם הכלכלי – והשכירו לו אחד משניים וחצי החדרים בדירתם הקטנה. האישה, מרגריטה (שם בדוי), שהייתה צעירה מבעלה בעשרים שנה, התאהבה בצעיר הנאה שהוכנס לביתם. הבעל הנבגד שהבחין בסיפור האהבה בין השניים, הורה למאהב הצעיר לעזוב מיד. אך הוא נתקל בתגובה בלתי צפויה של רעייתו: "אם גבי עוזב – אז גם אני עוזבת". האיומים עברו לשפת המעשה: מרגריטה וגבריאל עושים דרכם לחיפה. לעבוד, לחסוך כסף ו... לשוב לגרמניה.
אלא, שהכסף שהרוויחו מעבודתם בגרמניה בקושי הספיק למחייה. באחד הימים, בקיץ 1954, התגנבו בנמל חיפה לאניית משא, שעמדה להפליג לגנואה באיטליה. בהגיעם לנמל האיטלקי איש לא הבחין בזוג הצעיר העוזב בחשאי את אניית המשא ועושה דרכו, באין מפריע, מחוץ לנמל. בהגיעם לרומא הם ממהרים לקונסוליה הגרמנית ומבקשים ויזה לגרמניה. למרגריטה, בעלת הדרכון הגרמני, הוענקה ויזה בלא בעיות. דפדוף קל בדרכונו הישראלי של גבריאל זיסמן העלה לעינו של הפקיד הגרמני את ההערה, שהייתה כתובה באותם שנים בכל דרכון ישראלי: איסור הנסיעה לגרמניה. באין ברירה החל זיסמן לספר לקונסול הגרמני, שהוזעק לדלפק, את האמת: "הייתי קצין באס. אס." הקונסול שמע והחליט לזרוק את הצעיר מישראל לכל הרוחות: "הוא יודע לספר סיפורים טובים", פלט לעבר הפקיד בדלפק.
לאחר דיון קצר מגיעים הזוג הישראלי להחלטה: מרגריטה תשוב לגרמניה ואילו המאהב ימשיך לחפש דרך להצטרף אליה. בלא כסף בכיסו, בלא מקום ללון בו, מבחין גבריאל זיסמן, בשלט על אחד הבניינים הנאים ברחוב: שגרירות מצרים. הוא נכנס פנימה וממהר לספר לפקיד הקבלה את מטרת בואו. למקום מוזעק הנספח הצבאי המצרי בשגרירות. זיסמן מספר באריכות על עברו הנאצי ועל תקופת שירותו כקצין בצה"ל. "עכשיו אני מעוניין לספר לכם על ישראל". סמי מוריה, אתו שוחחתי, סיפר כי הנספח הצבאי שירת בגבול ישראל והכיר מקרוב את הנושא. לאחר תחקיר קצר הבין הנספח הצבאי שנפל דג לא קטן בחכתו, ולכן ביקש לדעת: "ומה אתה רוצה בתמורה"?
"ממש לא הרבה", השיב הקצין הנאצי והישראלי בעבר, "רק ויזה לגרמניה ומעט כסף למחיה". "אין בעיה ידידי", הגיב הנספח הצבאי, "אני אסדר לך תעודת מעבר למצרים. שם תעבור תחקיר קצר, ואם הכל יהיה בסדר נתחיל לעבוד. תקבל ויזה לגרמניה וגם לא מעט כסף". לגבריאל זיסמן הודבק שם חדש, שלישי במספר מאז לידתו: רוברט חייט. חודש ימים שהה שנפט-זיסמן-חייט בקהיר. עם כפייה על הראש זכה ל"גוד טיים", סיורים ומסיבות, וכמובן גם תחקירים ממושכים על-ידי אנשי המודיעין המצרי. ואז גם באה ההצעה המפתה: "מה דעתך לעבוד למען מצרים? לפני כן נעניק לך דרכון מצרי, תוכל לקבל ויזה, בלא בעיות לגרמניה, ולאחר מכן תשוב לישראל. רק לאחר מספר שבועות ניצור אתך קשר".
זיסמן-חייט, מצויד בדרכון המצרי, טס לגרמניה. דבר ראשון הוא מחפש את אהובתו. לה הוא מספר את כל האמת. מרגריטה הנדהמת, שבינתיים שב לחיקה, הישר מאשקלון, מספרת לבעלה את האמת אודות המאהב הישראלי-נאצי. הבעל הנבגד, שמוכן היה לסלוח לאשתו הבוגדנית, אבל לא למאהב, מחליט להכניס למאהב "חוקן" – מכאן גם שם המבצע... - מתיישב וכותב מכתבים מפורטים, למוסד ולשב"כ, אודות גבריאל זיסמן. הפעם, כוחות הביטחון שלנו, שצברו כבר ניסיון לא מבוטל, החליטו לפעול במלוא הקיטור.
בינתיים, בלית ברירה שנפט-זיסמן-חייט עושה דרכו לעיר פרנקפורט כדי למצוא את משפחתו המאמצת, משפחת מילר. אנשי המוסד כבר היו בעקבותיו. לא מאבדים זמן. צילומיו הועברו, בחשאי, לישראל במטרה לוודא סופית, שאכן באדם הנכון מדובר. האישור לפעולה ניתן. סוכנת המוסד נכנסת באחד הערבים אחריו לבר בכדי לשתות משהו. השניים מחליפים מבטים. שליחת המוסד המיומנת מאותתת, בתנועות גוף נכונות, על רצונה להתקרב אליו. באותה שעה מגיע למקום סמי מוריה, שעמד בראש חוליית המבצעים ללכידתו של המרגל הגרמני.
סוכנת המוסד מבחינה, כולה מופתעת, בסמי מוריה והחלה לרוץ לקראתו ולחבקו: "עדנאן.... עדנאן... איזו הפתעה... בוא תצטרף אלינו. תכיר (הוא פונה לעדנאן) זה ידיד שלי. הכרתי אותו בבר. איש מאוד מעניין".
סוכנת המוסד, בהבחינה שבין השניים נוצרה כימיה נכונה, היא ממהרת להכריז: "סיפרתי לך", היא פונה לזיסמן-חייט, "על עבודתי כאשת עסקים המגלגלת הרבה עסקאות בעולם. הנה, עכשיו עליי לעזוב אתכם לבד. אני חייבת לטוס לחו"ל". סמי מוריה: "אל תדאגי יקירתי. אני אדאג לבדר את הידיד שלך. הוא בטח יסכים לאכול אתי צהרים מחר באחת המסעדות הטובות בעיר". זיסמן מניע ראשו בהסכמה. ארוחה טובה לתפרן כמוהו לא תזיק.
בתום הסעודה הדשנה, במסעדה הגרמנית בעלת המוניטין, שולף עדנאן שלנו, ומפיל - כאילו במקרה - את ארנקו ארצה ומתוכו נשלפת תמונתו במדי... "קצין בצבא העיראקי". "מה אתה קצין בצבא עיראק?" תמה הקצין הנאצי והישראלי בעבר. "כן", השיב סמי מוריה בחיוך, "אבל בחופשה בגרמניה. עושה חיים". ...
ואז קורה הדבר הבלתי צפוי המהיר. מדי הקצין העיראקי פעלו: הקצין הנאצי, כטוב לבו ביין ובטנו מלאה באוכל טוב, החל לזמר. זוהי הזדמנות טובה עבורו, כך סבר, להתגאות בפני עמיתו בדרגת הקצונה – באס. אס. הגרמני ובצבא הגנה לישראל. הוא לא מסתפק בכך ומזמין את מוריה-עדנאן לביקור בביתו. אנשי החוליה לא הבחינו ב"בוס" העוזב בחברת "ידידו" הנאצי את המסעדה. הייתה בהלה למשך מספר דקות. הם החליטו לנסוע לביתו של זיסמן-חייט. נרגעו רק כאשר שמעו את סמי מוריה מתפעל מהתמונות שהציג בפניו מארחו: קצין בצבא הנאצי וקצין בצה"ל. מבקש ממארחו להעניק לו כמה מתמונותיו למזכרת ל"ידידות האמת שנוצרה בינינו".
בהמשך הציע עדנאן, שהציג עצמו כנספח הצבאי של שגרירות עיראק ברומא, לעבוד למען המודיעין העיראקי: "אנחנו לא מעוניינים בשלב זה בנושאים הצבאיים. אלא בנושא הכלכלי בלבד. הישראלים הממזרים, כך שמענו, אפילו מצאו נפט בחלץ. אז תיסע לישראל. תצבע את שיער ראשך. תחבוש קסקט מיוחד. אף אחד לא יכיר אותך שם".
הקצין הנאצי-ישראלי בעבר היה נפעם מדברי השכנוע של אורחו, "הקצין העיראקי", שעשה עליו רושם רב. הוא נטל לידיו את מאות הדולרים מסמי מוריה, לרכישת כרטיס הטיסה ולבזבוזים. "רק תודיע לי באיזה חברה אתה טס ומתי". ביקש סמי.
"ידידנו", סיפר לי סמי, עמד בדבורו. הוא טס לישראל. יצא משער שלוש של נמל התעופה הישראלי ואותת למונית, שעמדה בקרבת מקום. נהג המונית מיהר להגיע כדי לאסוף את התייר הלבוש בחליפה צעירה ומהודרת. נהג המונית יצא מהרכב כדי לפתוח בפני הנוסע הנכבד את הדלת. בדיוק באותו רגע, בתיאום מראש, מזנקים לעברו שני צעירים, הממהרים לאזוק את ידיו. זכרו את אשר הזהיר סמי בהודעתו: הוא נושא במעילו גז מדמיע להגנה. האזיקים באו למנוע שימוש לא רצוי בכף היד.
הוא נעצר ונדון לשבע שנות מאסר.
מדוע כל כך מעט, תהיתי באוזני סמי מוריה. תשובתו: "תראה, אמרתי לראש המוסד דאז, איסר הראל ז"ל, ההחלטה להביאו לרגל כאן בישראל, היא למעשה פרובוקציה שלנו. אז בוא נסתפק באשמה של נסיעה הבלתי חוקית למצרים והבעת רצון לרגל למען האויב."
ואתם, קרוב לוודאי, לא מסתפקים בכך, וממתינים לסרט. סרט אשר לצערנו הרב, שמואל מוריה (סמי) לא יזכה כבר לראות.