מאת: אורלי בחר לוי, אוצרת המוזאון
לפני כשלושה שבועות, יצא לדרך בשמחה ובששון הפרוייקט האמנותי לציון 70 שנה לעלייתם ההמונית של יהודי עיראק. האמן רובי בקל, בן דור ההמשך, התחיל לצייר את יצירתו המונומנטלית על קירות הגלריה על שם ג׳נט ויהודה אסיא. יצירה שתציג אינטרפטציה אישית של אמן, יליד הארץ, לחוויית הקליטה של הוריו ובני משפחתו.
בכל פעם שנכנסתי לגלריה והבטתי ביצירה הקורמת עור וגידים לנגד עיני, עלו במוחי שאלות וסוגיות לדיון, כדרכם של אוצרים. אך אז הגיעה למחוזותינו אורחת בלתי קרואה- הקורונה. איך ממשיכים לעבוד על פרוייקט כזה בצל הקורונה?
כשאוצרים שוקדים על הקמתה של תערוכת אמנות, בדרך כלל, הם נפגשים עם האמנים בסטודיו ובוחרים את היצירות הגמורות, אותן הם מעוניינים להציג בהתאם לקונספט התערוכה. במקרה שלנו האתגר ממש לא פשוט: היצירה והקונספט מתהווים תוך כדי עבודה משותפת ודו שיח ער ומפרה בין האמן לאוצרת.
רובי המשיך לצייר כשעדין יכל להיכנס למתחם המוזאון, ללא קהל, כשהוא לבדו בחלל הגלריה, בעוד אני משוחחת איתו מידי פעם בטלפון. נפגשנו בגלריה פעם אחת ויחידה, אך היה זה מפגש מר-מתוק: אמן ואוצרת שמתלהבים מעבודתם אבל יכולים להביט ביצירה ולשוחח עליה, אלא אם הם עומדים במרחק שני מטרים זה מזו.
אף על פי כן ולמרות הכל, שאלתי את רובי שתי שאלות שלא הפסיקו לנקר במוחי: מדוע המעברה נראת כל כך שקטה ושלווה? מדוע השמים כחולים וסקלת הצבעים משדרת אופטימיות ורוגע? רובי ענה: כי כך אני רואה את זה. לאחר מספר רגעי מחשבה הבנתי: רובי הוא צבר כמוני, שלא חווה את קשיי הקליטה. הוא מעביר את הסיפורים ששמע כמקור שני, המביט באופטימיות אל העתיד....
נכון לעכשיו המוזאון סגור והעבודה נעצרה, אך כמו שהעולים מעיראק התגברו על הקשיים והסתכלו לעבר העתיד במבט אופטימי ומלא תקווה, כך גם אנו נתפלל שהקורונה תסתלק במהרה ונוכל להמשיך בדיוק מאותה נקודה....