המעשה קרה באחד מימי יוני 1863 לאחר שאחד מן החיילים העות'מאנים בבגדאד היכה וגם רמס ברגליו נער יהודי. הפגיעה הייתה קשה ונשקפה סכנה לחיי הנער. רופא שטיפל בו הקיז את דמו, פרקטיקה טיפולית שהייתה מקובלת עד העידן המודרני, והנער פקח את עיניו.
הלכו בני משפחתו של הנער אל הפאשא ירום הודו וזה פתח בחקירה כדי לאתר את החייל הפוגע. קצינים בכירים ("שרי אלפים" ו"שרי עשרות") נשאלו אך תשובתם הייתה זהה: "לא שמענו ולא ראינו".
אבל המשך הסיפור היה מפתיע. מסתבר שהחייל המכה שב ובא לחנותו של אבי הנער וכמנהגו ביקש להכותו, ומכאן אנו למדים שלא בפעם הראשונה הוכה הנער אלא שהפעם היו המכות נמרצות וחיי הנער בסכנה.
יצא אבי הנער אל החייל ואמר: "הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את בני?"
השמועה על האירוע הגיעה אל הפאשא והוא עצר את החייל והכניסו לכלא. כעת ממתין החייל למשפט והנער המוכה נותר תחת טיפול רפואי.
הסיפור הזה מעורר שאלות על מעמדם של היהודים בבגדאד באותה עת. עד כמה חשו בטוחים? האם תופעה כשל אלימות נגד יהודים הייתה נפוצה או שמדובר במקרה יוצא דופן? מכל מקום, תגובתו הנמרצת של הפאשא מגלה שליט נאור המקפיד על כללי המשפט ועושה צדק לכל נתיניו, יהודים ומוסלמים כאחד.
והנה הטקסט:
עברתם שמרה נצח
שאיך אחד מבני חייל בעירנו הכה לנער עברי אחד במכת יד ורמיסת רגל על לא פשע ולא חטאת, ונפל על ערש דוי, עד אשר הביאו רופא אחד והקיז לו דם, נפתחו עיניו מחוליו.
והלכו קרוביו להפחה יר"ה [ירום הודו] והביאו שרי אלפים ושרי מאות לשואלם על העולב הזה, וכיחשו לו באמרם: לא שמענו ולא ראינו העולב הזה.
ועוונותיו ילכדוהו לאותו הרשע על אשר יצא גם ביום השני ובא לו לחנות אצל אבי הבן להכותו כמנהגו. מיד ענה האב ואמר לו: הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את בני? וישמע הדבר להפחה יר"ה והיכניסוהו לבית הסוהר עד שיצא לאור משפטו, והנער עדיין הוא בחוליו, וה' רופא חולים ירפהו מחליו אכי"ר [אמן כן יהי רצון] : המו"ל.
הדובר, שנה א, תרכ"ג, גל' ז 18.6.1863
Comments