כתב: סאמי בכאש
אני סאמי, בן הזקונים להוריי, דוד ועמומה, מבין 12 ילדיהם: סלים, נעים, אליאס, עזיז, אלבר, עזיזה, ויולט, ראשל, לואיז, וולונטין ואספרונס. כולם נישאו והקימו משפחות לתפארת למעט אחי היקר עזיז שבעקבות אהבה נכזבת בגיל צעיר, נשאר רווק עד יומו האחרון וזה מצער אותי מאוד.
אמי היתה בגיל המעבר לכן מאד הופתעה כשהרתה אותי. בדיקה שטחית של רופא המשפחה הצביעה על נפיחות באזור הבטן, תופעה שכיחה של "אלבומין" אמר, ואימא שבה הביתה בשקט ובשלווה. הימים חלפו ולפתע הבטן של אימא הגיעה לממדים שלא ניתן היה עוד להתעלם מהם, ובשבת, 21 ביוני 1935, יצאתי לאוויר העולם, הנסיך הצעיר והבלתי צפוי של משפחת דוד בכאש.
גרנו בבגדאד בשכונת באתאווין, שהיתה שכונה יוקרתית, ברחוב אלסעדון 2/13/1, אם איני טועה. ביתנו שבנייתו הסתיימה בשנת 1932, דמה לאחוזה הבנויה בסגנון מזרחי, ששטחה כלל כארבעה דונם. חומה הקיפה את הבית ומנעה כל אפשרות לפריצה. בבית היו ארבעה מפלסים, שתי הקומות הראשונות נועדו למגורים, ושתי הקומות שמעליהן שימשו ללינה בעונות הקיץ הלוהטות. את החצר הגדולה טיפח גנן ערבי, ובענייני הבית טיפלו שני עובדים יהודים, גבר ואישה שהגיעו מצפון עיראק.
אבא עבד לפרנסתו כשותף בחברה סיטונאית ליבוא בדים. היו לחברה שני סניפים, האחד בשוק שורג'ה בבגדאד והשני בטהראן. החיים היו שמחים ומלאי חוויות. אחיי למדו בבתי הספר אליאנס, פרנק עיני ושמאש וגם במוסדות אקדמיים בחו"ל בעיקר בביירות ובלונדון. אחי הבכור סלים סיים לימודי כלכלה ומנהל עסקים וניהל חברה של סוכנות ביטוח בבעלות יהודית בשם JOSEPH BALIT. אחי נעים סיים לימודי רפואה MD, הוסמך לדוקטור והתמחה ברפואת משפחה. הוא הקים משפחה בטהראן ולאחר מכן הם עברו להתגורר בארצות הברית. אחיי אליאס ועזיז סייעו לאבא בחברה. אחי אלבר עבד בחברת הנפט הלאומית של עיראק, ובהמשך כשכבר חי בארץ היה סגן מנהל בנק פועלים באשדוד. אני כיהנתי כראש מנהל תכנון והנדסת תעשייה בתעשייה האווירית לישראל.
אחיי הבוגרים נישאו בטקסים מפוארים בגינת ביתנו המרווחת. בהיותי בן שש, הכרתי את אשתי לעתיד, אבלין. היינו זוג שושבינים צעירים בחתונתה של אחותי ויולט עם בעלה אלישע. לשמחתי ולגאוותי מאז אותה החתונה ועד היום אנחנו יחד, הקמנו משפחה בבריאות ואושר, ויש לנו שלושה בנים, שבעה נכדים, ארבעה נינים והיד עוד נטויה, כן ירבו...
שנת 1948 שינתה את סדרי בראשית מבחינתי כעלם מתבגר. למעשה, אנחנו לא גדלנו על הציונות, אבל בבית ממולנו גרה משפחת חיים שמש שבנה הבכור, סאלח, היה מהבולטים בתנועת המחתרת הציונית. אחיו הצעיר פואד למד איתי והיינו חברים טובים. האווירה שנוצרה סביב ניצחון היהודים בארץ ישראל והקמת מדינת ישראל, היתה עבורי נס המתגשם לנגד עיני, התחלתי לחלום על ימי המשיח ותחיית העם היהודי לאחר גירושו לבבל מלפני 2600 שנים. באופן בלתי מוסבר מצאתי את עצמי לומד בסתר בחוברת כתובה בעברית שיובאה מארץ ישראל. הצטרפתי לתנועת הנוער החלוצי העולה, שהייתה שייכת למחתרת היהודית בעיראק, ובין יעדיה היו הגנה על הקהילה ביום פקודה וסיוע לעלייתה ארצה. בספטמבר 1949 עליתי בדרך בלתי לגלית ארצה, דרך צפון עיראק, לגבול איראן חאנאקין, קצר שירין, חאסראווי, המדאן וטהרן.
סיפור עלייתי לארץ:
יצאנו לדרך בקרון של רכבת משא העמוסה לעייפה בבהמות, היינו קבוצה של 12 עולים, ביניהם אחי עזיז שלבקשת אמי הצטרף למסע כדי לשמור עלי, ארבעה בני דודים שלי, אחת מהן היתה אמא צעירה עם תינוקת בת שנתיים. כבר בתחנת הרכבת בבגדאד נעצרנו על ידי המשטרה. ניצלנו מידיהם המרושעות של השוטרים בעזרת מתן שוחד כיד המלך. בהמשך היו לנו היתקלויות נוספות ולפעמים כמעט נתפסנו. באחת העצירות לביקורת של הרכבת, הפקחים דפקו בחוזקה על דפנות הקרונות, אחד אחד, כדי לוודא שאכן יש בהם כבשים, פחדנו שהתינוקת שאיתנו תיבהל ותבכה ותחשוף את כולנו, חווינו פחד אימים במשך שעתיים עד שהביקורת עברה והרכבת יצאה מהתחנה. לשמחתנו, בתחנת הרכבת בעיר חאנאקין, עם רדתנו מהקרון הארור, פגשנו בחמולה של כורדים שאירחו אותנו למספר שעות בלחם חם, לבנה ושמנת, ובחצות הליל גנבנו את הגבול בהליכה רגלית ומעייפת שנמשכה כשבע שעות לעבר גבול עיראק-פרס, בהמשך לטהראן שם נשארנו חודשיים אצל אחיו של אבי ומשם טסנו לישראל!
בישראל, החלום הנאיבי נתקל במציאות מאכזבת. בן 14 וללא מוצא, חיפשתי את ידידי פואד והצטרפתי אליו לחברת נוער ו' בקיבוץ גליל-ים. היתה זו קבוצת נוער שכולה בבלית מלבד חריג אחד סורי. כולם שמחים וחיים בחברותה, תורמים את חלקם לקיבוץ, הן בלימודים והן בעבודה בכל ענפי המשק. היו שם בנות חינניות בתלבושת של הימים ההם ונערים בגילי החיים בקבוצה הומוגנית. אני הצטרפתי והם קיבלו אותי בשמחה.
היינו עדיין נערים שרובם חיו בארץ חדשה, ללא הורים ונתונים לחסדי הקיבוץ. צמאים לחיבוק, למילה טובה, ולצערנו ואכזבתנו חברי הקיבוץ התנהגו אלינו כאדונים. נחשבנו בעיניהם כשוכני מערות וחוטבי עצים, והם האדונים המנסים ללמד אותנו את התרבות המערבית. הם בודדו אותנו מבני הקיבוץ שבגילנו, העירו לנו על השפה המוזרה שלנו, על תרבות האכילה שלנו ומה לא. ואנו הסתפקנו בגאוות היחידה ובכוחות שלנו והתמקדנו בלהצטיין בפעילויות תרבות, חברה וספורט. בתוך זמן קצר ידידיי ואני התגלינו כגורם משמעותי ביכולותינו ותרומתנו האישית, האנושית והמקצועית. חלשנו על כל ענפי המשק בהצטיינות ובעיקר בנינו לנו חברה המכירה ביכולותיה ובפוטנציאל של היחידים המרכיבים אותה. רקמנו יחסים מופלאים בינינו וידידות אמתית, רקדנו בערבים, הצגנו באירועים ואת מעט הלימודים שלמדנו הפנמנו להמשך דרכנו בחיינו הפרטיים.
Comentarios