כתבה: רחל יונה
הסיפור שבחרתי להקדיש לסבתי האהובה ז"ל, הוא סיפורן של סבתות רבות וטובות עם נתינה אין סופית. סבתות חזקות נפשית ופיזית עם יכולת הישרדות מעוררת השראה, שמירה על מורשת מפוארת וערכים שהביאו מהבית ומארץ ילדותן. נראה כי חלפו שנות דור עד שחדרה בנו ההכרה כי הן נטעו בנו גאוות יחידה, תרבות, אמנות, שירה, מוסיקה, חריצות, נחישות ומאכלים ייחודיים שהם רק שלהן. מוזיאון מורשת יהדות בבל פתח בפני צוהר לעולם מופלא שהחזיר אותי לילדות והאיר זרקור על בני העדה העיראקית שחשוב מאוד להעביר לדורות הבאים.
לפני כחצי יובל התחלתי את דרכי ככתבת ברשת מקומונים גל גפן בבקעת אונו. מאז ועד היום סיקרתי אירועים רבים במוזיאון מורשת יהדות בבל באור יהודה, השתתפתי באירועי מוסיקה, תרבות, נהניתי ממאכלים ייחודיים, ערבי עיון וערבים של מספרי סיפורים מרתקים. הם האירו זרקור חשוב והציגו בגאווה את הפולקלור של יוצאי עיראק. הפכתי לבת בית במקום והרגשתי גאוות יחידה. הקשר הרגשי למוזיאון החזיר אותי לתקופת הילדות שעיצבה את חיי.
השיחות עם בני העדה החזירו אותי למחוזות מרתקים שלא הכרתי מספיק, הרגשתי עד כמה אני גאה בהם. התפעלתי מאוד מהסיפורים על הנדבנים היהודים מקרב הקהילה ורוחב ליבם וגם מהסיפורים על הרבדים השונים והמגוונים של חייהם של יהודי בבל. התרבות הייחודית והמנהגים שהצליחו לשמר יצרו מוזיאון שהפך לגאוות העדה. בכל ביקור במוזיאון חזרתי לילדות ולסבתי האהובה חלווה ז"ל, שנאלצה להחליף את שמה ליפה, שם עברי שקיבלה כאן בארץ.
סבתי גדלה בעיראק במשפחה אמידה מאוד, כשעלתה ארצה נאלצה להתחיל מבראשית ולהתמודד כמו רבים אחרים עם תקופת צנע לאחר שכל רכושם הולאם, להסתפק במזון קצוב, קיבלה תלושים ושרדה בתנאים לא תנאים במעברה.
היא עברה לא מעט תלאות, בעיראק נפטרו 5 מתוך 7 ילדיה בתקופה שלא ידעו מה סיבת הפטירה. בארץ בנה התאלמן בגיל צעיר והיא נאלצה לטפל בילדיו והיתה להם כאמא. אחיין אהוב מאוד שלה נפל במלחמת יום הכיפורים, היא לא התגברה על הכאב והצער. למרות הכל בחרה בחיים והפכה לדמות מובילה ודומיננטית עבור בני משפחתה שכל כך אהבו אותה. החוסן הנפשי וההתמודדות עם סיטואציות קשות היו עבורנו מודל לחיקוי.
הנוכחות שלה, החיוך, האהבה והמבט שלה הם אלו אשר עיצבו את אישיותי. תמיד אנצור בליבי סיפורים שסיפרה לי. יכולתי לשבת לצידה זמן רב ולשמוע סיפורים, בכל ביקור בביתה הציעה פינוק ייחודי, אוכל חם, גרעינים ופיצוחים כפי שרק היא ידעה לקלות.
לפני כשלוש שנים חידשתי קשר עם חברת ילדות יקרה, נעמי חמ"ל חלפון ז"ל, שנעלמה לנו באופן מפתיע לפני שנה. אחד הדברים שהזכירה בשיחה הראשונה וביקשה - "התגעגעתי מאוד לגרעינים של סבתא שלך". הופתעתי מאוד שזה זיכרון הילדות שזכור לה. לצערי לא הצלחתי להגיע לרמת הקלייה שלה ולמרות הכל הבטחתי לה שאנסה לקלות עבורה, אך המחלה הכריעה אותה ולא הספקתי למלא את בקשתה.
בילדותי חיכיתי בכיליון עיניים לנסוע איתה לבני משפחתה במושב בחבל תענך ובעפולה, היא ארזה את עצמה, נסענו באוטובוס ובאותה תקופה זה היה כמעט כמו לנסוע לחו"ל. הביקור נמשך שבוע בתקופה שחגגו חתונות שבעה ימים ושבעה לילות. התקבלנו באירוח כיד המלך כמו במלון 5 כוכבים ולא פחות חשוב, היה לי איתה זמן איכות. בני משפחתה כיבדו ואהבו אותה ומן הסתם גם אותי כי, זכיתי בתואר, נכדתה.
במהלך כתיבת שורות אלה מתנגן בראשי השיר של גלי עטרי - "היא היתה חזקה מהרוח, היא היתה חזקה מסופה, לצמוח מכלום שהיה לה, זה סוד הכוח שלה. מתוך עולמות שבורים היא צומחת. לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה"
סבתי היתה חזקה מהרוח ועמדה איתנה מול הסופות שסחפו את האוהל במעברה, בימי החורף הקשים והציפו גם את הצריף הרעוע שהחליף את האוהל. היא צמחה ורקמה את חייה וחיינו כחוט השני מכלום שהיה לה, התמודדה עם תרבות זרה ולמדה תוך כדי תנועה איך לשרוד בהוויה המקומית. את הקשיים שמרה לעצמה ולא סיפרה לאיש על התמודדות כמעט בלתי אפשרית שאינה ניתנת לתיאור במילים. איך נהגה לומר – "לא צריך לספר כל דבר לכל אחד". חבל מאוד שאינני יודעת לתרגם לערבית.
אני אסירת תודה לסבתי על כך שבזכותה אני מבינה מעט ערבית ומצליחה לדבר. זה המקום להעניק קרדיט גם לשכנים החביבים בשכונה שדיברו בשפה הערבית ולמדתי מהם את השפה, גם המוסיקה הערבית שהתנגנה בשכונה בקולי קולות תרמה לאוצר המילים שלי. זכור לי, בשנות השבעים כאשר דרשו מהורי לשלם עבור אגרה לרדיו, התקשורת היחידה שחיברה אותנו עם החדשות בעולם באותה תקופה. אבי ז"ל אמר לנציגי רשות השידור, "אין לנו רדיו בבית, אנחנו שומעים חדשות ומוסיקה מהשכנים שמפעילים הרדיו בעוצמה גבוהה". וואלה הצליח לשכנע אותם והם ויתרו על האגרה.
לחברי בני העדה העיראקית ובכלל, לכל מי שהשורשים מבית אבא קרובים לליבו, מומלץ מאוד לקחת חלק באירועי התרבות במורשת יהדות בבל, לבקר בתצוגות הקבע ובתערוכות המתחלפות במוזיאון, להכיר את הצוות הנפלא בראשותה של המנכ"לית עליזה דיין חממה ולהרגיש שחזרתם הביתה. סדנא מומלצת מאוד המתקיימת במוזיאון - "המקום שממנו באתי", בהנחיית ד"ר זמירה פורן ציון. שכנת ילדות משכונת כפר ענה, ילדותי שזורה בילדותה, אחת מרבות ורבים שהם גאוות העדה. בסדנא לומדים ויוצרים תוך חזרה אל העבר הקסום, החוויה הינה הנאה צרופה ובלתי ניתנת לתיאור במילים.
כאן המקום לציין את מפגשי הפרלמנט העיראקי במועדון צוותא באור יהודה, בראשותו של סבח יוסף, סגן ראש העיר לשעבר. במפגשים הללו החברים מרחיבים את העושר התרבותי, אקטואליה, נגינה ועוד במגוון תחומים, אני מאוד מתגעגעת לסבתי ולתקופה שלא תשוב. חלק חשוב ממנה מצוי בי, במה ובמי שאני.
אהוד מנור הטיב לתאר תחושה זו בשיר ימי בנימינה:
"אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי
לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא
כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא"
”זה מה שנשאר, הרבה בדמיון מעט בחיים", מה שנשאר זה זיכרונות ולסיפורים נפלאים, זה מה שנשאר.
Comments