מרגלית - תמר שעשוע
כמעט 70 שנה עברו מאז נישואי לאברהם, אחרי כמעט שנה של חיים משותפים בקיבוץ.
כשאני מסתכלת היום על התקופה ההיא קשה לי להאמין: בחורה צעירה, יהודייה, ילידת עיראק, ממשפחה
מכובדת, חיה כמעט שנה עם בן הזוג לפני החתונה: שנה או שנתיים קודם, אי אפשר היה להעלות אפשרות כזו על
הדעת, גם בדמיון הפרוע ביותר.
אמא שלי היתה תופרת מעולה, והיא לא החמיצה הזדמנות לתפור לי שמלה חדשה. מאז שהייתי ילדה, הייתי
מופיעה בחתונות של בני או בנות הדודים שלנו כנערת כלה. אחר כך גם הצטרפה אחותי הקטנה, אבלין. לרוב היו
תופרים לנו שמלה וורודה או תכלת, בכל מקרה בצבע בהיר, אבל בחתונה של ג'וליה, כשהייתי בת 16 , תפרו לי
שמלה לבנה.
בדיוק חמש שנים אחר כך, בחודש יוני 1951 , התחתנתי גם אני. בלי נערות כלה, בלי בגדי פאר ומזנון עמוס במיטב
המאכלים המסורתיים, בלי מלצרים מעונבים ובלי להקת נגנים: חדר אוכל פשוט של קיבוץ, שולחנות פורמייקה,
מעט חברים ובני משפחה. מזל שאמא באינטואיציה המיוחדת שלה חשבה על הכל והביאה לי בצאתה מעיראק
את השמלה הלבנה שלבשתי בחתונה של גו'ליה, כי על שמלת כלה אי אפשר היה לחלום במציאות של מדינה
ישראל בשנות ה -50 , בעיצומם של ימי הצנע. אגב, גם צלם לא היה: כעבור כמה ימים נסענו אברהם ואני עם בגדי
החתונה, לצלם בחיפה שיצלם אותנו תמונה יחידה בבגדי חתן וכלה.
חמש שנים שבהן השתנו החיים שלנו לבלי הכר.
עוד דבר שלא היה בחתונה שלי לעומת חתונות בנות ובני הדוד שהתחתנו ל פני בעיראק היה השדכנית, הדלאלה:
לא ביקשו את ידי מהורי, לא הפגישו בין המשפחות לסכם את התנאים, לא חקרו מאחורי גבי על המשפחה
שעמדתי להיות חלק ממנה. מסלול החיים שלי, שלנו, היה שונה לחלוטין. מרחק של חמש שנים הפריד בין שני
עולמות, שקשה לי היום, ממרחק הזמן, לחבר ביניהם ולחשוב שהייתי שייכת לשניהם.
את אברהם הכרתי בטקס ההשבעה בתנועת המחתרת החלוצית בעיראק. הייתי תלמידת תיכון, שמעתי על
פעילות התנועה והחלטתי להצטרף. הייתי בת בכורה, ולכן גם הראשונה מהמשפחה, שסחפה אחריה את אחיה.
ההתלהבות הציונית אחזה כנראה גם בהורי שהרשו לי להצטרף, בלי לדעת איך יתגלגלו הדברים משם. מהרגע
שסיימנו את טקס ההשבעה, במרתף אפל, כשאני נשבעת על האקדח והתנ"ך, אברהם (שמו המקורי היה מאיר,
אבל את זה למדתי רק מאוחר יותר) עשה הכל כדי שיהיו לנו סיבות להיפגש. הוא מינה אותי אחראית על קבוצת
הבנות, הוא היה המדריך האחראי שלי ב'שורה' (זרוע ההגנה), ואחר כך צירף אותי לוועדת העלייה. היו שנתיים
של פעילות אינטנסיבית – לימוד עברית ושירי ארץ ישראל, אימונים על נשק, השתלמות בעזרה ראשונה ואחריות
על הוצאת קבוצות עולים לעלייה בלתי לגאלית. בסוף שנת 1950 התחילה כבר 'האדמה לבעור מתחת לרגלים' של
היהודים בעיראק, היינו בין אחרוני המדריכים שנשארו לנהל את מפעל העלייה, עד יוני 1950 , אז הגיע אברהם
ובישר לי שמתארגנת קבוצת מדריכים לעלייה בלתי לגאלית דרך בצרה וטהרן. אני לא יודעת איך הצלחתי לשכנע
את ההורים להסכים לרעיון המטורף הזה, אבל בלי לחשוב הרבה, בהתראה של כמה ימים ועם צרור קטן של
בגדים להחלפה ומעט אוכל, יצאתי עם הקבוצה לדרך. בבית הקברות היהודי בטהרן, ששימש כמחנה עולים, טסנו
לארץ: שעתיים טיסה הפרידו בין שני עולמות. מאותו רגע עיראק היתה מחוז זיכרונות, מקום שבו עברה עלינו
ילדות שמחה ושנות נעורים סוערות, אבל הפרק הזה בחיינו נסגר לבלי שוב. על אשרות המעבר של היהודים
שעזבו נכתב: יציאה ללא שיבה, רוח'ה בלא רג'עה, וכך אכן זה היה.
Comments