כתבה: שרית בתם של עזרא וכרמלה רביע
הוריי, עזרא בן נג'יה צלחה ז"ל וכרמלה דייזי בת שרח ע"ה, ילידי עיראק, עלו למדינת ישראל בשנת 1951 ופה הם הכירו, נישאו והקימו משפחה בת 4 ילדים בפתח תקוה. אני, שרית, הבת האמצעית.
בעיראק, אבי ומשפחתו גרו בבית יהודי מסורתי, בו החדרים מקיפים חצר פנימית שהיוותה מקום מפגש לכל המשפחות הדרות בבית. אבי שנולד בשנת 1937, למד מהבוקר עד הצהריים בבית ספר, ומשעות אחר הצהרים עד הערב למד בתלמוד תורה, כך הוא שילב לימודים ממלכתיים לצד לימודי תורה.
אבי ידע את טעמי המקרא והפליא בקריאתו בתורה. לימים, כששמענו אותו קורא חזנות בבית הכנסת, "עולי בבל" התלהבנו ממנו, אנו ויתר המתפללים, במיוחד בפיוט "עשה למען..." של יום כיפור. הוא נהג לציין בגאווה כי הוא למד זאת בעיראק בתלמוד-תורה. הוא זכר את שיטת החינוך שהיתה נהוגה, עם המכה בסרגל על כף היד והמשיכה באוזן, לעיני כל התלמידים. לכן, מהפחד לקבל מכה, הוא הסביר, התלמידים הפנימו בזכרונם את כל החומר הלימודי.
אמו של אבי, סבתי נג'יה צלחה, התייתמה מאביה בגיל צעיר ביותר בגיל 3 לערך, במלחמת העולם הראשונה. אביה, שגוייס למלחמה על ידי השלטון העות'מאני, לא חזר מהמלחמה ואף לא מצאו את שמו ברשימת הנופלים. סבתי התגוררה יחד עם אמה אצל דודיה לסירוגין. סבתא סיפרה לי ולאחיי על הפרהוד בהזדמנויות שונות. ניכר היה כשסיפרה על הפרעות, כאילו היא חוותה אותם אתמול. ניתן היה לחוש בעיניה את הפחד ואת עוצמת האירוע. על התפקיד החשוב שמילאו נשים בימי הפרהוד ובתקופת העלייה לישראל היא מדגימה מתוך הסיפור המשפחתי. היא סיפרה שכשבאו העיראקים לחפש את אבי המשפחה, המשפחה הסתירה אותו במקום מחבוא ולעיתים הגברים היהודים אף נאלצו לעלות לגג הבית ולדלג מגג בית למשנהו, על מנת להיחלץ ממרדף הפורעים. כאשר הפורעים הידפקו על דלתם, אחת הנשים בבית פתחה את הדלת כשתינוק בידיה, ואמרה לפורעים שהאדון שהם מבקשים אינו בבית. בבואם לעלות ארצה, סבתא תפרה מכפלת כפולה בבגדיה הארוכים על מנת להחביא שרשרת.
סבתא סיפרה כי פרעות הפרהוד והפגיעות הנוספות שבאו בעקבות הפרהוד היו הסיבה בגינה הם עלו לישראל. המשפחה הגיעה בשנת 1951 ב"מבצע עזרא ונחמיה" ושוכנה במעברה ברחובות. החיים במעברה היו כרוכים בקשיים רבים. בחורף האוהל עף בשיא הגשם, ובקיץ זוחלים ארסיים נכנסו אליו בלילה. אבי סיפר שהיה מעט אוכל במעברה, כפי שידוע לכולם. הוא שמר את מנת הביצה או האוכל שלו ומכר אותה, ובכסף שחסך הצליח לקנות תרנגולת שהטילה ביצים. אבא גם זרע בחלקת האדמה במעברה ירקות לרווחת המשפחה. בשל הדלות במעברה, אבי נאלץ לנטוש את הלימודים ולעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ויחד עם אביו ואחיו החל לעבוד בצביעה, מהבוקר עד הלילה. לימים משפחתו עזבה את המעברה ועברה להתגורר ברחובות ולאחר מכן בצריף בפתח תקוה, בדמי מפתח, בו הוריו חיו כמעט כל חייהם. החיים בצריף, למרבה הפלא, היו שוקקים גם בזכות סבתא שהוסיפה ובישלה את האוכל המסורתי: קיצ'רי, קובה במיה, קובה סלק, בימי שישי סלונה, בימי שבת טבית, סביח ומחללה, בפורים בעבע תמרים, בשבועות קאהי, ועוד מאפים פרי ידיה. היא הקפידה לארח בביתה את הגבאים ואת מתפללי בית הכנסת "עולי בבל" בפתח תקוה ברוחב לב, בשבתות ובחגים, וכשנולדו נכד או נכדה, הזמינו "צ'לרי", להקת נגני עוד שהגיעו כדי לחגוג בביתם.
אבי, החל לעבוד מגיל 14 בהתמדה ובשקידה והוא אף קיבל את אות העובד המצטיין בענף הבנייה במחוז המרכז ביוני 1993, לאחר שנבחר מבין עשרות מועמדים. הוא עלה בסולם הדרגות ואף כיהן בתפקידים נבחרים בוועד הפועל של ההסתדרות. הוא כיהן חבר מרכז פועלי הבנין, חבר מזכירות פועלי הבנין, יו"ר סקציית הצבעים וחבר מועצת הפועלים.
אבא היה לפעיל משפיע מאוד במפלגת העבודה דאז, ואף זכה לפגישה עם יצחק רבין בצריף הוריו. הבחירות המקומיות לרשות המפלגה התנהלו בצריף (בשנות ה-70), ושנים לאחר מכן בביתנו (בשנות ה-90). כל המשפחה נטלה חלק בבחירות ואף אחי עבד בבחירות כחבר ועדת הקלפי, כשהקלפי הוצבה בחדר השינה של אחי.
אבא לחם במלחמות ישראל ובהן מלחמת ההתשה ומלחמת ששת הימים. בתבונתו הרבה, מילד שגדל בבית דל אמצעים, הוא הגיע לבית מפואר, השופע כל טוב, ולמעמד בכיר.
בית אימי כרמלה (לבית מועלם) בעיראק, היה בית עשיר. אביה, ככל הזכור לי מאמא, היה סוחר בכובעים ובעל חנות "כלבו". אמא חייתה חיים מלאי תוכן בעיראק: למדה בבית הספר "אליאנס" כשהיא מלווה באומנת בדרכה לבית הספר, ומורה לפסנתר נהגה להגיע לביתם וללמד אותה ואת אחותה "פיאנו". את ההחלטה לעלות לארץ הם קיבלו בעקבות פעילות תנועת הנוער הציונית בעיראק שחינכה את חניכיה לאהבת המולדת ולבניית מדינת לישראל. לאמא היו שני אחים נוספים, יצחק ורות, ושניהם היו חניכים בתנועת הנוער הציוני, ולימים יצחק היה פעיל מרכזי בהבאת יהודים ארצה. תנועות נוער יהודי קמו בעקבות פרעות הפרהוד וכדי שיהודים יוכלו להגן על עצמם אם יקרו פרעות נוספות. בתנועת הנוער הלהיבו את הנוער לעלות לארץ ואת ההתלהבות הזו העבירו הנערים והנערות להוריהם, אך בארץ המציאות טפחה על פניהם. הם הגיעו למעברה ולתנאי החיים הקשים מנשוא בה, וחשבו כי עשו טעות בעזבם את עיראק בה חיו ברווחה. הם ביקשו מבנם לבדוק אודות הבית שהשאירו בעיראק, על מנת להציל או למכור אותו. בהיותו בעל השפעה בארגוני תנועות העליה, ובדרך לא דרך, הושג המידע כי על דלת ביתם בעיראק יש "איקס אדום", כלומר, הבית הולאם. סבי, סבא כדורי, הוכה בתדהמה משהבין שלא ניתן לחזור לעיראק מצד אחד וכי עליו לחיות מעתה באוהל במעברה מצד שני, בעקבות זאת השתתקה לו יכולת הדיבור. למרבה המזל, סבא הצליח להביא איתו קצת כסף, וזה אפשר למשפחתו מגורים בתל אביב, שם גר כל חייו.
אבא ואמא התחתנו ביוני 1960. תחילה גרו בפרדס כץ ואחר כך עברו להתגורר בפתח תקווה, בה חיו כל ימי חייהם. הם היו שילוב של אישה מבית עשיר ורמה כלכלית ותרבותית גבוהה וגבר אמביציוזי ורב פעלים.
בבית שהקימו הוריי החינוך היה חינוך סטנדרטי של בית עיראקי, עם הרבה ערכים ומוסר. אמי היתה אומרת: הסתכל על מי שלפניך, אולי הוא מסכן, אולי צר לו, אין לשפוט את האנשים (חתיי). היא חינכה לשמוח על כי יש לחם לאכול ובגד ללבוש, לא לרכל, לעזור ולהשתתף בצער הזולת ולהיות קשורים למשפחה. מבחינה דתית, שמו של "הבן איש חי" - חכם יוסף חיים, הוזכר פעמים רבות, ואמי היתה אישה חדורת אמונה ואמרה שהשם אינו שוכח את עבדו. זכורות לי גם "הכפרות" בצריף של סבתא, והסוכה בסמוך לצריף...
אני, שרית, דור שלישי, מכירה ואף דוברת את השפה הערבית-יהודית, ומנסה ואולי מעט מצליחה לבשל את האוכל המסורתי. כשהבן ראה שאני מבשלת הוא ציין עד כמה האוכל העיראקי הטעים, על אף פשטותו, הינו מורכב ומלא תבלינים ריחניים, כמו בהרט ובוטנג'. היום כשאני מספרת על המשפחה העיראקית המופלאה שלי, אני מרגישה שילדיי ממש מתעניינים. כשילדיי נפגשים עם אנשים, הם אומרים שהם יכולים לזהות עיראקים מרחוק, והם אינם טועים. גם חבריהם שואלים אותם אם הם במקרה עיראקים. אין עלינו!!!
לעילוי נשמת הוריי, עזרא וכרמלה רביע, הוקדשו פרוכת מפוארת וחדר לימוד "נחלת עזרא וכרמלה רביע" בישיבת "פאר משה" פתח תקוה, על ידי בנם אביב רון.
Comments