כתבה: שמחה רג'ואן
נולדתי בשנת 1939 בבגדאד. אמי, תפחה מבית סגמן (השם ממקור גרמני, כנראה זיגמן), נולדה בבצרה בשנת 1913, והיתה הצעירה מבין ארבע אחיות ואח. אמי גדלה יתומה, אביה גוייס לצבא העות'מאני בזמן מלחמת העולם הראשונה, קראנו לזה "ספרבר" (Seferberlik). לאמה הגיעה השמועה שהוא הוצב באזור הקווקז ושאף אחד לא חזר משם, מרוב צער היא נפטרה. לכן אמי גדלה אצל אחותה הגדולה שכבר היתה נשואה כשאמי נולדה.
דודיה של אמי, שגרו בבגדאד היו עשירים מופלגים ועסקו במסחר ובנדל"ן וגם במקצועות חופשיים כמו רפואה ורוקחות (משפחות רביע ונפתלי). הם נהגו לצרף את אמי להפלגות שלהם בספינת קיטור על קו בצרה–בגדאד. בשהותה בבגדאד אמי גרה אצל אחותה הבכורה רבקה. אבי, עבדלנבי לבית ששון, נולד בשנת 1900 בבגדאד. דודתו מצד אמו, צ'חלה, היתה שדכנית וכנראה באחד הביקורים של אמי בבגדאד היא הכירה בינה לבין אבי. אבי היה קבלן בניין, היו לו פועלים ערבים, והוא בנה הרבה בתים בעיר.
הוריי הקימו בית בשכונת תחת אל-תכיה בבגדאד, שכונה יהודית ותיקה, של יהודים בעלי אמצעים. אבי בנה בית-חצר מפואר עם ארבעה מפלסים: שניים תת-קרקעיים (נים ולמטה יותר - הסרדאב) ושתי קומות עליונות, עם חצר פנימית גדולה ומרווחת.
שער הכניסה לבית היה דלת עץ גבוהה מאוד ומאסיבית שחלקה העליון עוטר בויטראז' צבעוני. השער היה הפתח היחיד של הבית שפנה לסמטה (לשלושת הצדדים האחרים היו צמודים בתי השכנים). מהשער נכנסים למעבר ("ממשה"), שהיה מרוצף באריחים קטנים וצבעוניים ("קאשי"). בסופו של המעבר היתה החצר הפנימית ("חוש") המרוצפת באריחים בצבע קרם, ומצדו הימני היה מזווה.
המזווה שימש לאחסנת מוצרים ששמשו אותנו ביומיום, כמו: שמן, נפט, פחם וג'פוף (גריל ששימש לחימום החדר); מיני קטניות ששמרנו בשקי יוטה כפי שנמכרו בשוק; מזונות נוזליים אותם שמרנו בתוך כדי חרס גדולים ("ברניי", ברבים "בראני") שתוכם צופה בקרמיקה למטרת אטימה. אגרנו בהם כל מיני ריבות מפירות העונה, גבינה עיראקית – אותה קנינו בגושים וכיסינו במים מלוחים כדי לשמר אותם שלא יתקלקלו. רסק עגבניות הכנו לבד: כולנו היינו עולים לגג עם המון עגבניות, מרסקים אותן לתוך גיגית נחושת גדולה ("טשת) בלי הקליפות, ומייבשים אותן בשמש במשך ימים רבים. לאחר שהתייבשו היינו מעבירים את רסק העגבניות שנוצר לכד. שמרנו בכדים גם חמוצים ("טורשי"), ומיני פיצוחים, כמו: פיסטוק חלבי, אגוזי מלך, בונדק, שקדים, גרעיני אבטיח, וצימוקים. את הכדים כיסינו בקרושה - אריג סרוג במסרגה אחת או בבד תחרה כדי לשמור על המזונות מפני חרקים.
בהמשך למזווה היה סלון הקיץ ("טראר"). הטראר היה יפה במיוחד, מרוצף כולו בקאשי בדוגמה שונה מאריחי החצר, ובצדיו חלונות גבוהים שבחלקם העליון ויטראז'ים צבעוניים.
הקומה השנייה של הבית היתה מרוצפת בקאשי אף היא. בקומה זו היו חדרי השינה, סלון החורף ("אורסי") אנחנו קראנו לו "ג'אמחאנה" כי הקיר שפנה לכיוון החצר היה עשוי מזכוכית. כן היו בקומה שירותים וחדר-רדיו עם ספה. בקיץ היינו עולים לגג עם מצעים וישנים שם בשל האויר היבש והטוב. נהגנו לשים על הגג כד מים ("תנגיי") כדי לצנן אותם במשך הלילה. גם ב"נים" היה מתקן עץ עם כד חרס ובו מים. החרס הטבעי והטמפרטורה הקרירה שהיתה בנים התת קרקעי, קררו את המים.
בבית הזה גדלתי. למדתי בבית ספר אליאנס לבנות שהיו בו: גן ילדים, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים וחטיבה עליונה, אני למדתי בכולם. באליאנס היה גם "אטלייה", אגף ללימודי תפירה. נשות שרים מוסלמיות ויהודיות עשירות היו באות לשם שיתפרו להן בגדים, כי הטובות שבתופרות לימדו באטלייה זה. אליאנס היה לא רחוק מהבית שלי, בשכונה שכולה יהודית – אבו סעד. גרו שם אנשים ברמה גבוהה, עשירים, בעלי אמצעים. בבית הספר למדנו עברית תנ"כית, ערבית וצרפתית. שפת הלימוד היתה בערבית. בכיתה החמישית של בית הספר היסודי הופסקו לימודי התורה והחלו לימודי האנגלית. בסוף הכיתה השישית נבחנו ב"בקלוריה" (Baccalaureate), מבחן ממשלתי של כל בתי הספר היסודיים, ובנוסף במבחן שהתקיים במנזר בשפה הצרפתית ומי שעברה קיבלה תעודת "סרטיפיקאט" (Certificate). חטיבת הביניים נמשכה שלוש שנים, למדנו בה: כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, מדעי הטבע, שפות, ומקצועות עיוניים. בתום שלוש שנים של חטיבת ביניים, שוב נבחנו כולנו, בחינה אחת שהתקיימה במנזר בשפה הצרפתית ומי שעברה בהצלחה קיבלה את תעודת ה-Brevet, ובחינה שנייה בערבית שנערכה בבתי ספר אחרים, ומי שעברה אותה קיבלה תעודת בקלוריה. אחר כך למדנו בחטיבה העליונה (תיכון), בסיומה היה מבחן כללי "בקלוריה" ועם קבלת התעודה, בנות ובנים שיכלו להמשיך ללימודים גבוהים, בהתאם למכסה שקבעה הממשלה העיראקית, המשיכו לאוניברסיטה. לאחר העלייה ההמונית, בית הספר אליאנס וכל בתי הספר היהודיים האחרים נסגרו והתלמידים שנותרו הועברו לבית ספר אחד, פרנק עיני, בשכונת בתאווין.
סיפור העלייה
כשאחי הבכור ששון היה בן 16 הוא הצטרף לתנועה הציונית, שם התוודע לרעיון הציוני, ולימדו אותם עברית ושירים בעברית. אבי לא אהב את זה. חברי התנועה נפגשו בסתר בבתים, אם מישהו זר היה מגיע, היו מייד פותחים רדיו על שירים בערבית וממציאים לו תירוצים, כמו: יש לנו יומולדת, יש לנו מסיבה. אבי הרשה לאחי רק פעם אחת להביא את החברים אלינו הביתה ללמוד עברית. לפעמים הם היו עושים שיעור על אחד ה"איים" (ג'זרה) שנוצרו עקב השפל של החידקל. למעשה הג'זרה היה מקום שכולנו היינו מגיעים אליו באמצעות קוּפַה[1] או סירה קטנה ושם מקיימים פיקניקים עם שירה.
[1]קופה - סירה עגולה העשויה מכפות תמרים השזורים האחד בשני ומצופים בזפת מבפנים ומבחוץ.
אחי החל לבקש לעלות לארץ אך אבי לא הסכים בשום אופן. לאחר נדנודים רבים הוריי הסכימו, הם מצאו אישה מבוגרת ורשמו לעלייה את אחי ואחותי כילדיה של אותה אישה. לאחר שאחיי עלו, אמא התחילה להתגעגע אליהם ובנוסף, דאגה מהסיפורים שהגיעו מהארץ על גיוס הילדים לצבא. אמא התחילה לנדנד לאבא שהיא רוצה לעלות לארץ, שכולם נרשמים לעלייה ושכבר לא נשארו בשכונה יהודים. אבא אמר: אני עיראקי, נולדתי פה ואמות פה, אני קשור לפה, הערבים הם החברים שלי, השותפים שלי, הפועלים שלי. אמא נרשמה ועלתה לארץ לבד, בהריון ועם שלוש בנות. אני נשארתי בבית בעיראק יחד עם דודי ומשפחתו שעברו לגור בביתנו. לא אהבתי שינויים והמשכתי ללכת לבית הספר פרנק עיני.
לאחר זמן מה, אבי ואני קיבלנו צו להגיע למחלקת ההגירה, כי השלטונות הבינו שמשפחתי עלתה ארצה. קצין בשם מוחמד צ'ית קיבל אותנו ואמר: "אתם צריכים לצאת מבגדאד כי המשפחה שלכם נמצאת בישראל, וכאן זו לא המדינה שלכם". ב-2 באוגוסט 1953 יצאנו במטוס מבגדאד לקפריסין, שם שהינו במשך יום אחד במלון וב-4 באוגוסט נחתנו בשדה התעופה לוד. לילה אחד ישנו בלוד, למחרת בבוקר בא בחור צעיר עיראקי ואמר שהוא המלווה שלנו. אבא סיפר לו כי בנו ששון כבר בארץ ואף קנה לנו דירה והוא רוצה להגיע אליה. בעודנו בבגדאד, אבא היה שולח כסף למכרים בלונדון ומשם הכסף הגיע לאחי בארץ. המלווה אמר: "נלך לשדרות רוטשילד לבנק מרכנתיל, או לרמת גן, שם נפגוש הרבה עיראקים ונברר איתם". ואכן גילינו שיש לנו דירה ברחוב יהונתן ברמת גן.
כשהגענו לרמת גן הייתי בת 16. אבי לא הסכים שאצא לעבוד וכך נשארתי בבית והתחילו במסכת שידוכים. יום אחד, אחד המכרים של אבי הציע לו שידוך. לאחר שנפגשתי עם הבחור, עזרא, לא רציתי אותו, כי הוא לא היה משכיל ברמה אליה שאפתי, אבל הייתי יפה והוא התאהב בי כל כך שהוא הלך ללמוד ראיית חשבון ובמשך שנתיים לא הסכים לראות אף אחת מלבדי. הוריו ביקשו שוב ליצור עמי קשר, ואז הסכמתי ואחר כך נישאנו. היום יש לנו ילדים ונכדים, וכולם תודה לאל, מסודרים.
Comments