כתב: חיים מנור-מינא, בן שרה ומאיר מינא
שרה מינא נולדה בעמארה בסוכות 1924. משפחתו של אביה התגוררה בעיירה עמארה צפונית לבגדאד. משפחת אביה – רפאל שמש – שימשה במשך שנים רבות כשמשים של אתר קבורה בשם אל עוזיר שנחשב למקום קדוש כי שם לפי האמונה קבור עזרא סופר התנכ"י שהיה פעיל בעליית עזרא ונחמיה. הם התפרנסו מחקלאות ומייצור מגבינות צאן ודאגו לצרכיהם של האורחים היהודים אשר נהגו להגיע לשם לעלייה לרגל, בעיקר בחג שבועות. רפאל שמש השתלב בפעילות זו מצעירותו ובשלב מסויים החליט לעבור עם אחיו, אהרון שהיה מוהל, לעיירה עמארה שם נשא לאישה את חביבה שהייתה בתו של סוחר מכובד.
שרה הייתה הבת הבכורה והיו לה שתי אחיות (עזיזה וסועאד – לימים עליזה ומיכל) ושלושה אחים (דוד, ששון ונחום). ביומנה, שנכתב ב-1999, והיא בת 75 שנה, העלתה שרה את זיכרונותיה.
היא סיפרה על אמה, חביבה, שהייתה מוכשרת ואמביציוזית, למדה תפירה וריקמה ותפרה וקישטה כמעט כל דבר בבית, כולל בגדים והלבשה תחתונה. האם אירחה בביתה אנשים רבים וביום שבת עד מוצאי שבת הבית היה מלא באנשים וכמובן גם בסיפורים ובדיחות. המשפחה התגוררה ליד בית הכנסת של עמארה ורוכלים שונים נהגו להביא לאזור את מרכולתם. למשל, בחורף היה רוכל מביא סיר ענק של לפת מבושלת (שלרם), וכל בני הבית המתינו בהתרגשות רבה שאבי המשפחה יגיע מבית הכנסת, עם הלפת החמה ועם לחם חם מהתנור. וגם הקמר לא נעדר - נשים ערביות היו מגיעות בבוקר עם מגש גדול על הראש ומוכרות קמר, אותו מעדן העשוי מהשמנת של החלב.
בילדותה של שרה לימד אותה אביה עברית והיא נהגה להשתתף איתו בתפילות של ערב שבת וחג. בעיר עמארה לא היה בית ספר יהודי לבנות והאפשרות היחידה לרכוש השכלה הייתה בבית ספר ממשלתי. אלא שכאן נדרשה שרה לא רק להגיע ללימודים בימי שבת אלא גם לכתוב בשבת. בזכות התעקשותה של אמה, שלא הייתה מוכנה לוותר על השכלה, הושג אישור מרבני העיר ושרה יכלה להמשיך וללמוד בבית הספר. בגיל 13 סיימה שרה את בית הספר היסודי והייתה אמורה להמשיך בלימודיה בתיכון שאלא שאז ארע מאורע ששינה את חייה.
ביום האחרון של חג סוכות 1938 ישנו שרה ואחיה הקטנים על גג הבית בעת שהוריה יצאו למסיבת אירוסים של מאיר מינא עם בתו של סוחר הבדים אצלו עבד כמנהל חשבונות. אביה של שרה הכיר היטב את מאיר מלימודי גמרא משותפים בבית הכנסת שם הוא התבלט בשנינותו ובידענותו הרבה. כאשר הגיעו רפאל וחביבה למסיבת האירוסין הופיע פתאום בן דודה של הכלה המיועדת ווטען שהכלה הזו מיועדת לו ואם היא תינשא למאיר יישפך דם. בלית ברירה מסיבת האירוסין בוטלה ובו במקום פנתה אימו של מאיר לרפאל שמש והציעה כי בנה יתארס עוד באותו ערב עם בתו הבכורה – שרה. רפאל וחביבה התלבטו ביניהם ולבסוף הסכימו לרעיון. בו במקום הם הלכו לביתם של רפאל וחביבה, העירו את שרה משנתה והודיעו לה באופן מפתיע על ההחלטה לארסה עם מאיר. וכך היא מספרת על השתלשלות האירועים:
"הבית היה מלא עד אפס מקום וכולם מחכים שהכלה תרד מהגג. פתאום הרגשתי שמנדנדים אותי מצד לצד ומעירים אותי בכוח. הקימו אותי מהמיטה שתי נשים ג'דעיות ואמרו לי שאני צריכה להתארס וכולם מחכים לי. ואני בכיתי ומרטתי את שערותיי ואמרתי שאני לא רוצה אבל לא עזר לי מאומה. הורידו אותי למטה והכניסו אותי לחדר. הלבישו אותי בשמלה והביאו אותי לפני הרב והחתן וכל המוזמנים ואירסו אותי במזל טוב".
לקראת החתונה נסעו שרה ואמה לבגדאד כדי לקנות "גיהאז", בגדים, מצעים וכיו"ב ובהמשך הגיע לביתם גם "אל נדף", מומחה להכנת שמיכות וכריות. לאחר מכן התקיימה מסיבת החינה בה נטלו חלק בני משפחה וידידים והחתונה עצמה התקיימה לקראת חג שבועות 1938 בבית הכנסת בעמארה.
בתקופת מרד רשיד עאלי והפרהוד ב-1941 נלקח מאיר לחקירה על ידי אנשי משטרה והואשם, יחד עם שלושה יהודים נוספים, בריגול למען האנגלים. הוא נשאר במאסר במשך כחודשיים ושוחרר לאחר דיכוי המרד. וכך מתארת שרה את הקטע הקשה הזה בסיפרה "לפני חג השבועות":
ערב אחד באו לבית שלנו אנשי משטרה ולקחו את מאיר שלי לחקירה. הם אמרו לנו שהם רוצים רק לשאול אותו כמה שאלות – ויחזירו אותו באותו ערב הביתה אבל לנו לא היתה הרגשה טובה ולמחרת שמענו שלקחו באותו ערב עוד שלושה גברים יהודים בעיר, ביניהם דוד גבריאל בעלה של הילה אחותו של מאיר, והאשימו אותם שהם מרגלים לטובת האנגלים. היינו בפאניקה ויאוש, לא ידענו מה לעשות והיה חשש לחייהם. למזלנו, היה לנו ידיד בשלטונות, דרכו ניתן היה להציל אותם ממוות בטוח, באמצעות הרבה שוחד. בהתחלה אמרו לנו להביא להם כל יום אוכל וכל מה שהם צריכים, כמובן, יותר מחצי מהדברים עברו לשומרים ולסובבים אותם. אז עשינו תורנות, כל יום אחת המשפחות הכינה אוכל לכולם וכל הדרוש והביאה להם. כך נמשך המצב כחודשיים וכל יום בשביל המשפחות היה יאוש ובכי. לא יכולנו לישון בלילות מחרדה וסיוטים ולא היה ברור מתי זה יסתיים.
לבסוף, באמצעות קשרים והרבה הרבה שוחד הצלחנו לשחרר אותם ממש בנס.
זמן קצר לאחר מכן עברו שרה ומאיר ובתם התינוקת שולה שהייתה בת מספר חודשים לבגדאד, שם עבד מאיר אצל סוחר וחלפן כספים עשיר. שנים אחדות לאחר מכן החל מאיר לעסוק בתורת הקבלה וכתב מספר ספרים בכתב חצי קולמוס. הספרים נכתבו בכתב יד מסודר בלי מחיקות. כמו כן, כל שבת נשא דרשות בבית הכנסת בהן השתתפו מאות אנשים שהאזינו להן בקשב רב. כך הוא הפך לדמות ציבורית בעלת שם וידען גדול בתורת הקבלה.
כאשר החלה העלייה הגדולה לישראל ב-1950, עבד מאיר אצל סוחר ערבי ממוצא פרסי שעסק בהחלפת כספים והעברתם בין עיראק ופרס וככל הנראה היה קשור עם התנועה הציונית. יהודים רבים מסרו למאיר כספים וזהב כדי שיועברו לישראל ובכך יצליחו להציל משהו מהונם. העברת הכספים הצליחה אך לאחר תקופה מסויימת הודיעו להם מהתנועה הציונית כי יש מידע שמתבצע מעקב אחר המבריח שהעביר את הכסף לפרס, והיה חשש פן יילכד ובעקבותיו ייתפס גם מאיר. בעקבות זאת עזב מאיר את הבית והסתתר ויציאת המשפחה לישראל הואצה.
בערב ליל הסדר 1951 הגיעה תורה של המשפחה לצאת לישראל. מאיר היה עדיין במקום מחבואו מחוץ לבגדאד ושרה ביקשה להעביר לו הודעה על מועד היציאה כדי שיגיע ישירות לשדה התעופה. לא הייתה שום וודאות שההודעה תגיע אליו. שרה, שהייתה אז כבת 25 עם שישה ילדים שהקטנה בהן – שמחה – היתה בת מספר חודשים, נאלצה להחליט לבד על ההתארגנות ליציאה. מאחר וניתן היה לקחת רק שתי מזוודות היא הלבישה את כל הילדים במספר שכבות של בגדים, ארזה דברים אלמנטריים אבל לא ויתרה על ספרי הקבלה שמאיר כתב מתוך תובנה שיש להם חשיבות היסטורית.
וכך, בבוקר אחד, היא יצאה לבד עם ששת הילדים והסבתא חנה – אמו של מאיר שגרה אצלה – לכיוון שדה התעופה מבלי לדעת אם תפגוש שם את מאיר. למזלם הרב, ההודעה הגיעה למאיר והוא הצטרף לטיסה לישראל.
וכך היא מתארת בסיפרה את הטיסה וההגעה לארץ:
"ידיד רחוק התנדב לקחת את אבא אליו לבית עד הנסיעה. אני נשארתי עם שישה ילדים, ששולה הייתה בת 10 וסימה הקטנה שלי הייתה בת כמה חודשים. גם אמא שלו גרה איתנו. היה קשה להסתדר. אחרי תקופה קצרה סידרו לנו את הנסיעה. זה היה ערב ליל הסדר בשנת 1951 הכל היה בסודי סודות להתארגן עם שתי מזוודות ולהשאיר את הבית כמו שהוא. לא מכרנו אפילו פירור ויצאנו משם בלילה מאוחר לשדה התעופה ושם פגשנו את אבא. עלינו על המטוס בשמחה רבה ובתוך שעה הגענו לישראל ממש בזריחת החמה. למטוס נכנסו כמה אחיות והחלו לרסס את הנוסעים. לקחו את סימה התינוקת לבדיקות וחיסונים. כשירדנו מהמטוס העבירו את כל הנוסעים לחדר ענק ונתנו לנו ארוחת בוקר: מצה, מרגרינה, ריבה ותה. היה לנו ממש מוזר לאכול את המצה, כי זה לא היה לנו בעיראק, ובכל זאת אכלנו בשמחה רבה. העיקר שהגענו לשלווה ולנחלה וכל הפחד כבר היה מאחורינו".
בהמשך התברר שהסוחר הפרסי שהבריח את הכספים לישראל נעצר וככל הנראה מאיר היה בדרך להיעצר אף הוא..
עם הגיעם לישראל הועברו שרה, מאיר וששת ילדיהם למחנה שער העלייה ולאחר זמן קצר עברו לירושלים והצטרפו להוריה ואחיה של שרה, שהגיעו שנה קודם לכן, והתגוררו בבית ערבי נטוש בשער מנדלבאום על גבול ישראל-ירדן.
בהגיעו לירושלים פנה מאיר אל האנשים אליהם הוברחו הכספים שנשלחו מבגדאד ובידו רשימת האנשים ששלחו כספים באמצעותו. העברת הכספים התבררה כמשימה לא פשוטה מאחר שלא כל הכסף הגיע וגם לא כל הזהב, וקשה היה לשכנע את מוסרי הכספים שאכן רק חלק מכספם הגיע לישראל.
בכסף שנותר בידו קנה מאיר בית בירושלים בשכונת סנהדרייה, ושם התגוררו עשור שנים. מאיר החל לעבוד בסוכנות היהודית ולמרות שלא היה קל לפרנס משפחה בת תשע נפשות, בהדרגה הלך המצב הכלכלי והשתפר. תוך זמן קצר המשפחה יכלה להרשות לעצמה נופש שנתי בטבריה.
חלומו של מאיר היה שילדיו ירכשו השכלה אקדמית. הוא, שהתייתם בגיל שנתיים, לאחר שהתורכים רצחו את אביו, שהיה חלפן כספים עשיר, בשנת 1916 (פרטים על כך ראו בסיפור המשפחתי של חנה מינא בת לולו). לצורך עבודתו למד קורס הנהלת חשבונות "בלנגו". משאלתו של מאיר התגשמה ומרבית ילדיו רכשו השכלה אקדמית והצליחו מאוד בחייהם.
שרה מסכמת חיים טובים לצדו של מאיר. וכך היא כותבת בזכרונותיה: "החיים שלי עם מאיר היו נהדרים ולכל אורך הדרך הוא דאג לי מכל הבחינות, שיהיה לי טוב ואהיה מאושרת. עבד מאוד קשה שלא יחסר לי ולילדיו מאומה. בשבילו הייתי כל עולמו".
מאיר נפטר בשנת 1991.
סיפורה של שרה מינא מבוסס על זיכרונותיה שכתבה בדצמבר 1999. שרה נפטרה בשנת 2014.
ספר הזיכרונות המלא של שרה "לפני חג השבועות" שמור בארכיון מרכז מורשת יהדות בבל.
Comments